1. בקשת רשות ערעור על מספר החלטות של בית המשפט המחוזי בבאר שבע.
2. חברי קיבוץ שובל (להלן - הקיבוץ) החליטו להחיל על קיבוצם, למשך שנת ניסיון, מודל התנהלות כלכלי חדש, היוצר קשר ישיר בין הכנסת חבר הקיבוץ מעבודתו לבין התקציב אותו הוא מקבל מהקיבוץ. זאת, תוך הבטחת "רשת בטחון" לחברים בגיל הפנסיה ולחברים נכים. ההחלטה התקבלה ברוב של 68% מחברי הקיבוץ. הרוב הנדרש היה של שלושה רבעים. המבקשים, החברים בקיבוץ מזה עשרות שנים, מתנגדים להחלטה זו, והגישו, כל אחד בנפרד, תובענה נגד הקיבוץ, במסגרתה השיגו על תוקף ההחלטה. הדיון בתובענות אוחד. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ח' סלוטקי) דחה את בקשות המבקשים למתן סעדים זמניים, אשר יעכבו את יישומה של החלטת חברי הקיבוץ עד לקבלת אישורו של רשם האגודות השיתופיות לשינוי תקנון הקיבוץ, או עד למתן פסק דין בתובענה העיקרית, לפי המוקדם. כמו כן נדחו בקשותיו של המבקש 1 וכן בקשות המבקש 2 בעניינים דיוניים שונים.
3. בדיון שנתקיים לפני בית המשפט המחוזי ביום 13.7.2006, הסכים בא כח הקיבוץ, לצרכי הדיון בבקשה לסעד זמני שהגיש המבקש 1, כי קיימת למבקש 1 "זכות לכאורה" עליה יש להגן. בית המשפט המחוזי הניח, אפוא, כי עומדת למבקש 1 "זכות לכאורה", אך קבע כי לאור מאזן הנוחות הנוטה, לדבריו, לטובת המשיבים, אין מקום למתן הסעד הזמני. בית המשפט קבע כי ספק אם ייגרם למבקש 1 נזק כלכלי כתוצאה מהפעלת התכנית ונראה כי נזקו הוא במישור העקרוני-אידיאולוגי בלבד, בגין הפגיעה בעקרונות שהקיבוץ התנהל על פיהם עד אותה עת - חלוקת תקציב שווה לחברים. עוד קבע כי גם אם ייגרם למבקש 1 נזק כלכלי, הקיבוץ התחייב לפצותו. לעומת זאת, קבע בית המשפט, לקיבוץ עלול להיגרם נזק רב בגין אי הפעלת התכנית ולכן מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו. בית המשפט הוסיף כי על מנת שחברי הקיבוץ יוכלו לגבש את עמדתם הסופית בשאלת שינוי אורח חייהם, אין למנוע מהם לערוך ניסיון בדבר, טרם בירור התביעה העיקרית. בית המשפט ציין גם כי הקיבוץ התחייב שבתום שנת הניסיון תיערך הצבעה נוספת, בה יידרשו החברים להחליט אם ברצונם לאמץ את המודל המוצע, וכי כתנאי להמשך יישומו של המודל יהא צורך בתיקון תקנון הקיבוץ כדין. יצוין כי בו ביום דחה בית המשפט גם את בקשת המבקש 2 לסעד זמני. בית המשפט דחה את הבקשה לעכב את ביצוע החלטתו ומכאן שמיום 8.3.2007 החלה שנת הניסיון, הלכה למעשה, לאחר שעל פי החלטה קודמת, מיום 13.7.2006, נכנס לתוקפו צו מניעה ארעי שאסר על יישום הפעלת התכנית עד להחלטה אחרת.
מכאן הבקשה שלפניי למתן רשות ערעור.
4. המבקשים מפרטים בבקשתם את ההליך נשוא הבקשה ומשיגים במסגרתה על מהות ההחלטה ודרך קבלתה. לטענתם, יש מקום ליתן סעד זמני שכן גם אם ייקבע בפסק דין סופי כי הקיבוץ אינו רשאי להפעיל "שנת ניסיון" של שכר דיפרנציאלי, לא תהיה לפסק הדין כל משמעות, שהרי שנת הניסיון תסתיים עד מתן פסק הדין. לטענת המבקש 1 אי מתן סעד זמני כאמור יביא לכפיית חיים בדרך אחרת בקיבוץ, בניגוד לתקנון - פגיעה שלדידו, אין לה תקנה. המבקשים טוענים כי יש להפעיל את התכנית בדרך של שינוי התקנון, כדין.
5. בהתאם להחלטתי הגיש הקיבוץ תשובתו לבקשה. הקיבוץ מתנגד לבקשה. הקיבוץ מציין כי ההחלטה נשוא הבקשה ניתנה לאחר 10 חודשים בהם היה תלוי ועומד סעד ארעי נגד הקיבוץ. הקיבוץ טוען כי שאלת מאזן הנוחות היא שאלה עובדתית; נקבע לאחר דיון עובדתי ומשפטי ממצה כי למבקש 1 לא ייגרם כל נזק בהפעלת התכנית לשנת ניסיון. לדעת הקיבוץ, יש לדחות את טענת "חוסר ההפיכות" שטען המבקש 1. הקיבוץ חוזר על האמור בהחלטה לפיה התנגדות המבקשים הינה על רקע אידיאולוגי בלבד, ונזקם, ככזה, אינו בר פיצוי. לדעת הקיבוץ, אף לא הוכח כי ייגרם נזק לקיבוץ ולחבריו כתוצאה מהפעלת המודל לשנת ניסיון. הקיבוץ טוען גם כי מדובר בשנת ניסיון שנועדה לבחון את היתכנות המודל ויישומו, וכי בתום שנת הניסיון יחליטו חברי הקיבוץ האם לאמצו באופן מלא תוך תיקון התקנון או האם להשיב את המצב לקדמותו. עוד טוען הקיבוץ כי אין ביישום התכנית משום זניחתם של ערכי הערבות ההדדית והשיתוף, אשר ממילא אינם מיושמים בפועל, גם לא על ידי המבקשים עצמם. הקיבוץ מתייחס גם ליתר הטענות הדיוניות שהעלו המבקשים ומבקש לדחותן.
6. ביום 7.10.2007 החלטתי כדלקמן: "נראה כי לעת הזו חלפה שנת הניסיון. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 8.3.2007 (עמ' 9) נאמר כי הקיבוץ התחייב לערוך הצבעה נוספת בתום שנת הניסיון". לפיכך, התבקשו הצדדים להביע עמדתם האם בקשת רשות הערעור עודנה אקטואלית, אם לאו. בהתאם להחלטתי הביעו המבקשים דעתם כי בין אם חלפה שנת הניסיון ובין אם לאו, הרי שבקשת רשות הערעור והבקשה לסעד זמני רלוונטיות ומחייבות הכרעה. המבקשים מציינים כי החלטת הקיבוץ להפעיל את שנת הניסיון הופעלה רק לאחר החלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.3.2007, אשר במסגרתה בוטל צו המניעה הארעי שניתן ביום 13.7.2006. המבקשים מציינים עוד כי הקיבוץ אמנם התחייב לערוך הצבעה בדבר תיקון התקנון עם תום תקופת הניסיון, אך מעולם לא התחייב להפסיק את חלוקת השכר הדיפרנציאלי עם תום שנת הניסיון. בהקשר זה מפנים המבקשים להליך המתנהל בבית משפט זה (ע"א 1773/06 שמואל אלף נ' קיבוץ איילת השחר), בו ממשיך הקיבוץ לחלק שכר דיפרנציאלי זו השנה השישית מכח החלטה בדבר "שנת ניסיון", בלא ששונה התקנון. מכל מקום, לטענתם, בקשת רשות הערעור ועמה הבקשה לסעד זמני רלוונטית עד אשר ישונה תקנון הקיבוץ באישור רשם האגודות השיתופיות. הקיבוץ הודיע מצידו כי התחייב, כאמור, לערוך הצבעה נוספת בתום שנת הניסיון, בה יידרשו החברים להחליט אם ברצונם לקבל את המודל המוצע, אם לאו, ובהחלטה זו יידרש תיקון תקנון כדין, כתנאי להמשך הפעלתה של תכנית השינוי. הקיבוץ מציין כי השינוי המוצע יוביל את הקיבוץ לצמיחה ופריחה. לדידו, אף אם תתקבל גרסת המבקשים לתחילת המועד ממנו יש למנות את שנת הניסיון, הרי שרובה המוחלט חלף. לאור העובדה שהדיון בבקשת רשות הערעור הפך תיאורטי בלבד, יש לדעתו, לדחות את הבקשה.
7. יצוין, כי בתקנון הקיבוץ נאמר, בין היתר, כי "לכל החברים זכות שווה לקבל מהקופה הכללית של האגודה מזונות, מלבושים, מעונות, וכל יתר צרכי החיים הנחוצים להם ולבני ביתם", וכן כי "כל חבר מתחייב להכניס לקופה הכללית של האגודה את השכר אשר ישתכר בימי היותו חבר באגודה מלבד אם ועד ההנהלה ירשה לו אחרת בכתב" (תקנות 3(א) ו-(ג) בחלק ד' לתקנון הקיבוץ; ראו גם תקנה 2(5) לתקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות), התשנ"ו-1995). נראה אפוא, כי לא יכול להיות חולק על כך, שהחלטת חברי הקיבוץ נשוא הדיון עומדת בסתירה לתקנות אלו. כמו כן, אין חולק כי החלטת חברי הקיבוץ לא התקבלה ברוב הדרוש לשינוי תקנון הקיבוץ - שלושה רבעים מהמצביעים (בהתאם לתקנה 7(ב)(2) לתקנות האגודות השיתופיות (ייסוד), תשל"ו-1976 (להלן - תקנות הייסוד)). החלטה זו אף לא קיבלה את אישורו של רשם האגודות השיתופיות כנדרש (ראו תקנות 7(ו) ו-8 לתקנות הייסוד, וכן סעיף 12 לפקודת האגודות השיתופיות). עוד יש להעיר, כי בעבר הותקנה תקנה 7א לתקנות הייסוד, לפיה הותר שינויו של תקנון הקיבוץ ברוב קטן מזה האמור בתקנה 7(ב) לתקנות אלו, למשך תקופת ניסיון של שנה אחת, בכפוף לאישורו של רשם האגודות השיתופיות. במסגרת עתירה לבג"ץ שהוגשה בעניין התקנה האמורה הוצא צו ביניים, שאסר על רשם האגודות השיתופיות לאשר שינויים בתקנוני קיבוצים מכוח אותה תקנה (בג"ץ 465/02 חיים שחק נ' שר העבודה והרווחה (לא פורסם, ניתן ביום 10.11.2002)). הסוגיה נדונה בוועדה ציבורית, ובעקבות המלצותיה של ועדה זו בוטלה תקנה 7א. לפיכך נתייתר הדיון בעתירה הנזכרת והיא נדחתה (ביום 20.7.2006).
8. הלכה פסוקה היא כי בעל דין המבקש לקבל סעד זמני במסגרת תביעה עיקרית נדרש לעמוד בראש ובראשונה בשני תנאים מצטברים. תנאי ראשון הוא קיומה של זכות לכאורה, היינו סיכוי של ממש לזכות בתביעה. תנאי שני הוא כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. היינו, שנזקו, אם לא יינתן הסעד הזמני והוא יזכה בבוא היום בתביעה, יהיה גדול יותר מהנזק שייגרם לבעל הדין שכנגד אם יינתן הסעד הזמני והתביעה תידחה בסופו של דבר. שני התנאים אינם נבחנים במנותק, אלא נשקלים תוך שימת לב לזיקת הגומלין ביניהם, על בסיס מה שמכונה לעתים - "מקבילית כוחות". ככל שבית המשפט יתרשם כי סיכויי מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, כך יקל עימו בדרישת מאזן הנוחות. וכן גם להיפך, ככל שיעלה בידי מבקש הסעד להצביע על כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן חד, כך יקפיד פחות בית המשפט על עוצמת הזכות לכאורה עליה הוא נדרש להצביע (ראו, רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו (1) 529; רע"א 10066/04 נ.ר. ספאנטק תעשיות בע"מ נ' ד.ס.פ. ספיר אנטרפרייז בע"מ (לא פורסם, 11.1.2005)). כמובן, שהן הזכות לכאורה והן מאזן הנוחות חייבים לעמוד ברף מינימאלי על מנת שבית המשפט (או הרשם) ייעתר לבקשה למתן סעד זמני. איני בטוח שיישום הכללים האמורים צריך היה להוביל לדחייתן של הבקשות לסעדים זמניים. נזכור, כי לא הייתה מחלוקת, לעניין הבקשות לסעדים זמניים, כי המבקשים הצביעו על קיומה של זכות לכאורה. מכאן שהרף אותו היה עליהם לעבור באשר למאזן הנוחות לא היה גבוה במיוחד. בין כך ובין כך, אין צורך להכריע בעניין זה. זאת, שכן נמצאים אנו קרוב לסיומה של שנת הניסיון. הקיבוץ התחייב, כזכור, כי יבוא את העניין להצבעה נוספת בחלוף שנת הניסיון, וכך עליו לעשות. רצוי מאוד שהדבר ייעשה עוד לפני כניסתה של שנה נוספת. על הקיבוץ לעמוד בהתחייבות האמורה. נראה לכאורה, כי אם לא יקיים הקיבוץ את התחייבותו או אם תיערך הצבעה אלא שלא יושג הרוב הדרוש, כי אז תתחזקנה טענותיהם של המבקשים. אפשר כי במצב דברים כאמור חייב יהיה בית המשפט להיעתר לבקשה לסעד זמני, אם בקשה כאמור תונח בפניו. מכל מקום, משנמצאים אנו בסופה של שנת הניסיון ומשצפוי כי תיערך הצבעה נוספת בקרוב (אם זו טרם נערכה), הרי התייתרה הבקשה דנא לרשות ערעור.
9. איני רואה גם מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לבקשות הדיוניות האחרות של המבקשים. השאלה אם לאחד את הדיון בסעד הזמני עם הדיון בתובענה העיקרית נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בתיק. אשר למתן פסק דין בהעדר הגנה בתובענה שהגיש המבקש 2: נוכח איחוד הדיון בתובענות שהגישו המבקשים, ונוכח העניינים הזהים המתעוררים בהן, ספק אם יש מקום לראות את התובענה ככזו שלא הוגש בה כתב הגנה. מכל מקום, נוכח השלכותיהן הפוטנציאליות המיידיות של הסוגיות המתעוררות בתובענות שהגישו המבקשים על עניינם של צדדים שלישיים, היינו, על כלל חברי הקיבוץ, ממילא לא היה מקום למתן פסק דין על יסוד כתב התביעה בלבד. אשר לבקשת המבקש 1 להורות לקיבוץ, על דרך סעד זמני, לממן את הוצאותיו המשפטיות: המבקש 1 יוכל לשוב ולהעלות הטענות בעניין זה בפני הערכאה הראשונה.
10. אשר על כן, הנני מחליט למחוק את הבקשה לרשות ערעור בלא שאעשה צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ז בשבט התשס"ח (24.1.2008).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. גק
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il